|
|
|
|
גדולה בושה שמביאה לידי תיקון
|
ויגש
|
בפרשתינו מתוארים רגעי ההתוודעות של יוסף לאחיו, וכך כתוב (מ"ד, ג'): ?ויאמר
יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו?.
ובאמת צריך להבין, מה היה בדבריו שגרם להם להיבהל?
אח"כ כתוב (מ"ד, ד'): ?ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו ויאמר אני יוסף אחיכם
אשר מכרתם אותי מצרימה?, מדוע חזר פעם שניה ואמר ?אני יוסף?? ובכלל צריך להבין מדוע
התוודע אליהם רק עכשיו ולא לפני כן וסובב על אביו ואחיו את כל הצער הזה, כמו שראינו
(מ"ב, ז'): ?וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם וידבר איתם קשות?.
מבאר הכלי יקר (מ"ד, ג') שהרי כבר אמר יהודה ליוסף כי אביו חי (מ"ד, ל"א): ?והיה
כראותו כי אין הנער ומת? ופרש"י (שם) אביו מצרתו, משמע שעכשיו חי, ולכן חשבו האחים
שבא להזכיר עוונם, ע"כ אמר ?העוד אבי חי? אבי ולא אביכם כי אתם לא חסתם על צערו
שמכרתם אותי לפני 22 שנה, שאל"כ מדוע שאלם, הרי אמרו לו, ולכן נבהלו ולא יכלו לענות
דבר.
עוד טעם לבהלה זו מביא (שם) לפי שאמר ?אני יוסף? ולא אמר אחיכם אמרו פן יבקש להיות
אויב ומתנקם והסיע עצמו מן האחווה כאשר עשו המה לו כמו שראינו (ל"ז, י"ז) ?ויאמר
האיש נסעו מזה? ופרש"י (שם) הסיעו עצמם מן האחווה. ע"כ. מכאן רואים את חשבון הנפש
שעשו האחים שבא להם דבר זה מידה כנגד מידה לפי מעשיהם, ודבר זה הנהגה בעולם הוא מאת
הבורא יתברך, ומבאר הכלי יקר (מ"ב, ז') שמה שלא גילה לאביו כי הוא עדיין חי כי ידע
שנגזר על אביו צער 22 שנה כנגד 22 שנה (שהיה אצל לבן ובדרך) שלא קיים מצוות כיבוד
אב ואם ונגזר שלא יגלו לו ליעקב כמו שפרש"י (ל"ז, ל"ג). ומה שציער את אחיו עשה כל
זה למרק עוונם במה שמכרו אחיהם וצריכין מירוק יסורין מידה כנגד מידה. (ועיי"ש פרטי
המירוק). ע"כ.
ואחרי שראה שנבהלו חזר שנית ?אני יוסף אחיכם? מתנהג עמכם במידת האחווה כאילו לא היה
הדבר ההוא (אוה"ח הק' מ"ה, ד'), ומה שאמר (מ"ה, ה'): ?כי למחיה שלחני אלקים לפניכם?
אומר הג"ר ירוחם (דעת תורה) לא היו אלה דברי הרגעה וניחומים כמו 'אל תצטערו, המעשה
לא נורא כל כך ובפרט שגם הרווחתי מכל הענין', אלא כל המעשה נעשה בגזירת עליון
ולאחים אין כל יד בדבר. ע"כ. וזה שאמר (מ"ה, ח'): ?ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי
האלוקים?. זו גזירת עליון והשגחת הבורא יתברך ששלחני למחיה, דרכיכם ניסבב העניין,
כך אפשר להבין מדוע יכול יוסף להתנהג עם אחיו באחווה אחרי כל מה שעשו לו שהרי ידע
שהכל משמים אז מה יש לו לכעוס עליהם. ורז"ל אמרו כי מבהלה זו יוקח לקח (ב"ר צ"ג י')
אבא כהן ברדלא אומר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. יוסף קטנן של שבטים היה
ולא היו אחיו יכולים לעמוד בתוכחתו, לכשיבוא הקב"ה ויוכיח לכל אחד ואחד לפי מה שהוא
שנאמר (תהלים נ'): ?אוכיחך ואערכה לעניך? על אחת כמה וכמה. ע"כ. וצריך להבין מדוע
הקדים דין לתוכחה שהרי מקומה של התוכחה לפני עשית הדין? מסביר הבית הלוי שהדרך
הטובה ביותר להביא את האדם להודות על האמת היא כשמתארים בפניו כיצד נראים מעשים אלו
כאשר מישהו אחר עושה אותם, אז ישפוט לפי הדין וללא כל נגיעות, כשיווכח שבעצם גם הוא
עושה את אותו עוול יסתתמו טענותיו, לא כן אם נטיח באדם ביקורת ישירה אז יחפש לעצמו
הגנה להצדיק את מעשיו. בדרך זו הוכיח יוסף את אחיו: בדרישתו להביא את בנימין גרם
להם לדבר על האסון שיקרה את אביהם, ויהודה אשר יעץ למכור את יוסף ניגש אליו ואמר (מ"ד,
ל"א): ?ונפשו קשורה בנפשו והיה כראותו כי אין הנער ומת? אז יוסף אומר ?אני יוסף
העוד אבי חי? כלומר: אתם האשמתם אותי כי אני גורם לאביכם בזה צער עד מוות מדוע לא
חששתם אתם לצער אבי כשמכרתם אותי?
עתה מובן מדוע קודם אוי לנו מיום הדין ואח"כ התוכחה, שקודם יתנו לאדם לפסוק את הדין
ועי"ז יוכיח לו הקב"ה לפי מה שהוא עצמו פסק, וזה שאמר ?אוכיחה ואערכה לעניך? לפי מה
שראית לפסוק בעניך. ע"כ. ואומר הג"ר ירוחם שהתוכחה היא בירור דברים שמראים לאדם את
העיוות שבמעשיו, ומתוך גילוי זה יתכסה האדם בבושה גדולה מאוד, ולכן ?נבהלו מפניו?
וכמו שמפרש רש"י (שם) מפני הבושה. אך צריך לדעת כי הבושה אינה כפי שחושבים ביזיון,
כגון שמישהו נתפס בקלקלתו ע"י אחר הוא מתבייש, הבושה במדרגתה הגבוהה מידה קדושה היא
ואינה נוצרת ע"י הזולת. וכמו שאומר הנביא (ירמיה ל"א): ?בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי
חרפת נעורי?. הוא הנושאם והוא המתבייש עליהם גם אם אין זולתו יודע ממציאותם כלל,
וזו הבושה השייכת אצל השבטים. ובזה יובן מאמר חז"ל (ברכות יב:): 'כל העושה דבר
עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עוונותיו'. ר"ל אדם שיש בו את מידת הבושה בדרגתה
הגבוהה (שאינה נוצרת ע"י הזולת) ומתבייש בחטא, עוונתיו מחולים מכח אותה בושה שהיא
אחת מדרגות התשובה הגבוהות. ע"כ. ולא כאדם שמתבייש לעבור עבירות לפני אנשים, עליו
אומר הר' יונה (שע"ת, העיקר השישי) שזה מפני שהקב"ה רחוק מכליותיו.
מכאן נלמד כמה צריך האדם להתבונן במעשיו תמיד ולשים על לב שהם ע"פ דרך הישר ואינם
מעוותים ח"ו, שהרי זה נגד טבעו שהאדם קרוב לעצמו ומלא בנגיעות ומחפש דרכים להצדיק
מעשיו, שהרי האחים סברו בעת המכירה ולאורך כל הדרך שעל פי הדין עשו עם יוסף והצדק
איתם עד אשר באו להם כל דברי יוסף ועלילותיו ואמרו ?אבל אשמים אנחנו?. וכששמעו
התוכחה נתביישו עד כדי בהלה וזה ממידת הבושה הגבוהה השייכת בשבטים. על אחת כמה וכמה
אנחנו שלא נמצאים בדרגות של השבטים נבוא חשבון לא רק במידת הבושה אלא בכל מעשינו עד
כמה הם מושפעים מאיך זה יראה לאנשים שסביבנו, ויהי רצון שכל מעשינו יהיו לשם שמיים.
כתב וערך- כפיר זכריה
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
